אני סיפור שמחפש בית 

1.

מן הרגע הראשון שחני פקחה עיניים בבוקר היא ידעה שאימא הייתה קרובה. היא שכבה מקופלת בשקט-בשקט אל פינת המיטה, מקשיבה לנשימות של ד. מעבר לכתפה, ורצתה כל כך לראות את אימא. אבל לא הצליחה. ושוב לא הייתה כל שמחה בזה, היא חיכתה להתגלות התמונה רק מפני שרצתה לראות את אימא, אבל שוב הבינה שהיא לא שמחה בה, ורק רצתה להסיר את המעטה שהסתיר אותה כדי שתהיה מסוגלת לראות אותה סופסוף.

יום שלם כמעט עבר, ועכשיו היא בסופר. ומתמרנת את משקל הגוף הילדי שלה כנגד עגלת-הסופר המסורבלת  שמתעקשת למשוך לימין. חני נשענת על מוט הידית העגול ונותנת לעגלה להתיישר. עדיין לא רואים עליה כלום, ומתחת לסוודר השחור הרחב היא מעגלת יד על הבטן האפונית. שוב ושוב, כפי שקרה אינספור פעמים בשבועות האחרונים, חוזרת ומתחבטת בה החידה הזאת, ללא פיתרון. לו הייתה אימא בחיים האם הייתה יודעת? האם לאימהות יש דרך אחרת, שונה, לדעת על הבנות שלהן?

ומה אם היא לא הייתה מנחשת?

ד. החליט, קבע, השביע, שלא תגלה לאף אחד. כל כך חמור היה כשדרש ממנה לשמור את הסוד שלרגע עברה בה מחשבה אפורה שאולי הוא מתבייש.

מתבייש בה?  

מתבייש במה שעשה לה?

אבל, לא. זה לא יכול להיות, חני מבטלת את הלחש הרע. ד. פשוט לא רוצה עדיין שותפים לחגיגה, כך הוא אמר. הוא רוצה ש"זה" יישאר פרטי, סודי, כל עוד אפשר. עד שהכול יהיה בטוח. בשליש הראשון, הרי, הכול יכול לקרות. אחר-כך, אחר-כך הכול כבר יהיה בטוח יותר.

וכל כך רציני הוא היה, שהיא לא העלתה על דעתה אפשרות להפר את השבועה.

אבל כל כך רצתה לשאול אותו למה התכוון כשאמר "בטוח יותר", ושתקה. ומה אם היה אומר שהוא צריך זמן להתרגל? וזמן למצוא את השמחה באפון הזה שנובט בה? שהוא רוצה להיות בטוח ש"זה" נשאר לתמיד, לפני שהוא מחליט להיקשר אליו? ד. לא הסביר דבר מכל אלה, רק מרכז אותה אל הרווח שבין המקרר לתנור ושם ידיים על הכתפיים שלה והסתכל לה חזק חזק לתוך הפנים ואמר "זה סוד, חני, ואנחנו לא מגלים אותו לאף אחד." ומאז, בכל פעם שהיא עומדת עם התיק ליד הדלת ושואלת דברים אחרונים לפני שתצא, הוא מעיף מבט זריז אל הפינה הזאת שבין המקרר לתנור, ומוודא שהיא מבינה וזוכרת.

עכשיו, בסופר, חני נעמדת רגע באמצע המעבר של הלחם והבייגלה. כל עשרים ואחת שנותיה מרוכזות בבטנה  הקטנטנה שחבויה מתחת לסוודר ונלחצת מתחת לידית העגלה. היא מרימה ראשה למעלה, אל צינורות המאווררים הענקיים שתלויים הרחק מעליה ועוצמת עיניים מתחת לרעש ולאורות המסנוורים. לכמה מגיע חשבון החשמל של הסופר הזה, נתקעת לה פתאום מחשבה. כל האורות האלה, והמקררים, והמזגנים, ותנורי המאפייה, והצלצולים מהקופות, והאורות, והאורות האלה, והמדרגות הנעות, עולות ויורדות, יום אחד בשבילם זה בטח כמו חודש שלם לדירה שלנו.

מה יום, היא שומעת את הקול של ד. בתוך הראש שלה. מה יום! אין לך מושג אפילו על מה את מדברת! שעה אחת עולה יותר ממה שאנחנו משלמים במשך חודש, חודשיים, אולי אפילו שנה!

חני מוציאה מהתיק את הרשימה שד. הכין לה ומתחילה למלא את העגלה. רסק עגבניות. זיתים שחורים. שניצלים קפואים. רוטב סויה בבקבוק גדול. בזמן האחרון הוא אוהב להוסיף רוטב סויה כמעט לכל מאכל. אבקת מרק. נס-קפה. אבקת כביסה. סמרטוט רצפה חדש. מגבות נייר. בתחתית הרשימה, בכתב ידו הארוך המתנדנד, ד. סימן קו כפול מתחת ל"פסטה x 4". בדרך למדף הפסטות היא עוברת ליד אישה מבוגרת, עבה, לבושה בגדים כהים הדוקים מדי שחונקים את גופה במדויק בקפלי ירכיים ובטן וחזה כבד ורכוס היטב. חני מתמרנת את העגלה העקשנית שלה סביב האישה שנעצרה באמצע המעבר וטלפון צמוד לאוזנה. היא שומעת אותה ברוסית שוטפת, ועוקפת את הצליל העגלגל הטבול. אבל משהו גורם לה להסתובב עוד פעם ולהתבונן באישה הרוסייה הנרגשת הזאת. במושב הנפתח של עגלת-הסופר שלה מונחת שקית דגים קפואים, האישה מדברת ומדברת בשטף אל תוך הנייד שלה, ראשה מוטה הצידה, היא מקשיבה רגע, בולעת אוויר ומיד פולטת עוד ועוד מלים צפופות דוחקות. חני רואה איך בידה השנייה היא מנענעת את העגלה, קדימה אחורה, קדימה אחורה, בתנועה השגורה הקדמונית ההיא. והדגים באמת נרגעים.

ואז זה בא לה, סופסוף. מה שמאז הבוקר הציק לחני, מרגע שפקחה עיניים וידעה שאימא שוב הייתה קרובה. כאילו בבת-אחת הוסר המעטה והיא יכולה הייתה לראות את התמונה בבירור: הנה היא, חני, יוצאת מחדרו של איש אחד, מבוגר מאוד, מבוגר ממנה בשנים רבות. היא סוגרת את דלת חדרו מאחוריה ורואה לפניה שורה של דלתות רבות, והיא רוצה הביתה. אבל בקצה שורת הדלתות היא מגלה ששכחה את המשקפיים בכיסו של האיש המבוגר. והנה אימא באה אליה מקצה שורת הדלתות, היא מדברת בקול, אבל חני לא שומעת. חני מצביעה על החדר ממנו יצאה ומבקשת מאימא שתיכנס במקומה, שתוציא לה את המשקפיים, כי היא לא רואה כלום. אבל אימא נעמדת בפתח החדר ושואלת שאלות קטנות, מציקות, קטנוניות-שכאלה, וחני לא יכולה לסבול את זה יותר, והיא נכנסת בעצמה, וחוטפת את המשקפיים, ויוצאת מחדרו של האיש בריצה. עכשיו היא כבר רואה את הדרך, עכשיו היא רצה, ורצה, ורצה, כמה שיותר מהר.

מתחת לסוודר השחור חני דחקה חמש אצבעות לרווח שבין חגורת המכנסיים לבטן. היא הייתה עייפה.

נדמה היה לה שזה סיפור של מישהו אחר. נדמה היה לה שהיא לא נמצאת שם, בסופר. ממילא היא לא מבינה בזה כלום.

ברשימה שלה כתוב פסטהx  4, אבל ד. לא כתב איזה סוג. "ואני יודעת שיש אחד שהוא אוהב במיוחד," היא חשבה בבהלה. "אבל אני לא זוכרת איזה. ברגים? פרפרים? שבלולים? קצרים? ארוכים? שטוחים? איזה סוג הוא רוצה. איזה. ואם אקח פרפרים, וזה יהיה בדיוק מהסוג שהוא לא אוהב. ולמה אני לא מסוגלת לזכור דברים כל כך פשוטים?"

היא רצתה לחפש את הרוסייה עם הדגים הקפואים ולשאול אותה.

לשאול אותה מה יהיה עם האפון הזה.

והיא רצתה הביתה, לד. להיקלט מהר ועמוק לתוך החיבוק שלו.